לפני כשנה התחלתי את הפוסטדוק שלי באוניברסיטה נחשבת בארה”ב, זה היה חודשיים לפני שפרצה מגפת COVID-19 העולמית. מעבר למדינה זרה כתא משפחתי עם ילדים קטנים ותחילת עבודה במעבדה חדשה יכולים לטלטל אותך בהרבה רבדים: ברובד האישי, המשפחתי, המקצועי. הייתי אומרת שהחודשים הראשונים הם הכי אינטנסיביים, כי מדובר בעצם בתקופת ההסתגלות לחיים החדשים. ולכן אני בוחרת להתרכז דווקא בחודשיים הראשונים שלי במקום החדש, אני בוחרת להתרכז בתקופת ההסתגלות (אם כי אח”כ ההסתגלות הייתה בעיקר ל-zoom תודות ל-Covid19).
אני מאוד מתרגשת לשתף כאן את החוויה האישית שלי: את הדברים שהפתיעו אותי, את החששות שליוו אותי, ואת דרכי ההתמודדות שלי עם פרק חדש בחיי. ברור לי שהחוויה שלי היא רק שלי ולא כל אחת יכולה להתחבר או להזדהות איתה. יחד עם זאת, אם תהיה פה מישהי אחת שהשיתוף הזה יסייע לה בתחילת דרכה – אני את שלי עשיתי.
אחד הזיכרונות הראשונים שזכורים לי מהיום הראשון שלי במעבדה החדשה הוא שאף אחד לא עשה מזה עניין. הכרתי את חברי המעבדה כחצי שנה קודם לכן, כשבאתי לראיון. אנשים זכרו אותי, חייכו, ובירכו לשלום בנונשלנטיות יומיומית ואח”כ המשיכו לענייניהם כאילו כלום. זה תפס אותי בהפתעה גמורה, אפילו אכזבה. לא יודעת למה ציפיתי (אולי זיקוקים או לפחות פתיחת בקבוק שמפניה 🙂 ) אבל אני זעקתי מבפנים – איך הם ממשיכים בניסויים שלהם ורק זורקים לי היי חפוז במסדרון כאשר כל חיי השתנו בין לילה מרגע עלייה על המטוס לכיוון אחד?! מה שלמדתי תוך זמן קצר, זה שהגעת אנשים חדשים מכל העולם למעבדה מובילה בתחומה באוניברסיטה מרכזית – זה דבר שבשגרה, אז אף אחד לא מתרגש מזה.
שתי תחושות חזקות שליוו אותי בתחילת דרכי במעבדה הן: תחושת הוואקום הפתאומית והפחד מעצם היציאה מאזור הנוחות שלי.
כשאני אומרת וואקום, אני מתכוונת לכך שפתאום נותק הקשר עם המעבדה בה עשיתי את הדוקטורט, מעבדה שביליתי בה הרבה שנים והיא הפכה לסוג של בית. עכשיו צריך לבנות את הבית הזה מחדש במקום זר. לי אישית היה קשר מאוד טוב ואף חברי עם המנחה שלי לדוקטורט וגם עם חברי המעבדה ובחודש הראשון כאן האינטראקציה הזאת הייתה חסרה לי מאוד. אז מה עשיתי כדי להתגבר על תחושת הוואקום? פשוט המשכתי לשמור על קשר עם המעבדה בישראל, המשכתי להתכתב עם חברי המעבדה ואף יזמתי שיחות טלפון איתם וגם עם המנחה שלי. עשיתי את זה תוך כדי הכיית שורשים במקום החדש וכך גרמתי לתהליך ההסתגלות להיות חלק יותר. עם הזמן האינטראקציה עם המעבדה בישראל הלכה ודעכה בזמן שהימים שלי כאן הלכו והתמלאו בעשייה ובחברויות חדשות.
היציאה מאזור הנוחות – אני מניחה לעצמי שהרבה מכן יכולות להזדהות עם החששות אשר מתלווים אלינו כשאנחנו מתחילות לצעוד בדרך חדשה ועוזבות את המוכר והבטוח. בטח כולכן מכירות את ההרגשה הזאת שכשאת מתחילה לעבוד במקום חדש, את מרגישה הכי clueless בעולם וכל דבר את צריכה לשאול? אז ככה זה אכן מרגיש. גם אחרי ניסיון עבודה של יותר מעשור במעבדה (!), אני עדיין הרגשתי כאילו מעולם לא עבדתי במעבדה! איפה לעזאזל מוצאים פה מבחנה כזאת או אחרת? טיפים? ריאגנט כזה או אחר? איפה מכשיר ה-PCR?.. אני חייבת לציין שזו הרגשה שלא חוויתי כבר מלא שנים. פעם אחרונה שהרגשתי ככה בעצם הייתה בתחילת הדוקטורט. ללא ספק אחרי שנים, שבהן הרגשתי פזמנ”קית, קשה מאוד להתחיל מאפס ולהרגיש כמו רוטציונרית צעירה שלא יודעת איפה הידיים והרגליים (בטח ובטח אם החלפת חיית מודל או תחום המחקר בין דוקטורט לפוסט כמוני). יחד עם זאת, את יכולה להיות בטוחה שעקומת הלמידה שלך בפוסטדוק תהיה מהירה בהרבה מזו של תחילת דוקטורט ולכן זה רק עניין של זמן עד שהמקום החדש יהפוך לאזור הנוחות שלך. מה גם, חשוב לזכור ולהזכיר לעצמינו שהיציאה מאזור הנוחות מביאה איתה צמיחה והתפתחות.
All growth starts at the end of your comfort zone (by Tony Robbins, American Author).
אז מה הם הדברים שהפתיעו אותי?
- פגישות מעבדה – במקרה יצא ככה שביום הראשון שלי במעבדה הייתה לנו פגישת קבוצה. בתור מישהי שמגיעה ממעבדה די מצומצמת, סה”כ 10 אנשים כולל המנחה, מצאתי את עצמי בחדר סמינרים גדול מוקפת בכמות כפולה של אנשים, שלא את כולם עדיין זכיתי להכיר. הופתעתי מהשקט ששרר בחדר ומהאווירה הרצינית וגם…שאף אחד לא שותה קפה (!). התרשמתי והופתעתי בבת אחת מכך שהמצגת שהועברה באותו היום – מינימום סמינר מחלקתי ולא “רק עדכון מהפגישה האחרונה”. המצגת עצמה בנויה במתכונת של התחלה-אמצע-וסוף, הסליידים מתוקתקים וההרצאה עצמה זורמת באנגלית מושלמת. אנשים שואלים שאלות בנימוס רב, מעבירים ביקורת ברצינות יתרה – אין התבדחויות וסחבקיות או חס וחלילה ויכוחים או צעקות.
הדרך שבה מתנהלות פגישות קבוצה במעבדה שלי לימדה אותי כמה לקחים שאותם אני אשמח לשתף בקצרה גם כאן:
– שריינו מספיק זמן מראש כדי להכין את המצגת עבור פגישת קבוצה – אני הבנתי שאני צריכה בין יומיים לשלושה כדי להתכונן לפגישה כמו שצריך.
– תוודאו שהמצגת בנויה מהתחלה = Introduction/background , אמצע = data , וסוף = מסקנות ותכניות ברורות לעתיד הקרוב.
– ממליצה בחום להכין notes ולהריץ את המצגת פעם פעמיים – ממש לעשות מיני חזרות.
– יש הממליצים שלא לכלול במצגת ניסויים שהם in progress או ניסויים שלא כוללים את כל הביקורות הנכונות. אישית, אני לא מתחברת לגישה הזאת ובמקום זה אני פשוט מדגישה מראש בפני חברי המעבדה שמדובר בניסוי לא מושלם, ושחסר כך וכך, ושאני בעצם מתייעצת איתם ומחפשת feedback איך לשפר ואיך להתקדם הלאה.
- ארוחת צהריים משותפת של כל המעבדה ביחד – הופתעתי לגלות לטובה שבמעבדה החדשה שלי הנורמה היא שאוכלים ארוחת צהריים ביחד. הבנתי שהמנהג לא ממש נפוץ בארה”ב.
- עוד דבר שהיה לי מוזר לחלוטין, זה שלא ממש מקובל להגיד בוקר טוב בבוקר. בגלל שהמעבדה שלנו גדולה ובנויה כמעין open space, כל מי שנכנס פשוט הולך לעמדה שלו ומתחיל את היום. וזאת הנורמה ולא משהו אישי. ובאותו הקשר, רוב החבר’ה מסתובבים עם אוזניות (גם כאלה שמסננות רעש) – על פניו, אין עם זה בעיה, אבל לתחושתי זה מקשה בלפתוח בשיחת חולין.
- הטלפונים הניידים על שקט כל הזמן. לא תשמעו אינסוף הודעות ווצאפ שקופצות או אנשים שמדברים בנייד בקולי קולות. לא מקובל, לא מנומס. ובאותו הקשר, אין מוסיקה או רדיו שמתנגנים ברחבי המעבדה. זוכרים את האוזניות? אז, כל אחד והמוסיקה/פודקאסט משלו.
- אנגלית, הו אנגלית! – זה כמובן משהו אישי ולא בהכרח רלוונטי לכולן, אבל כמה הופתעתי שאחרי שנים רבות במכון ויצמן, שבו היומיום שלי התנהל באנגלית, עדיין היה לי קשה להבין (את האמריקאים בעיקר) ועוד יותר קשה לדבר. חודש חודשיים והאוזן התרגלה כמובן והתחלתי להבין גם את האמריקאיים עם המבטא הכבד. ולגבי הדיבור – הקושי בא לידי ביטוי בעיקר בפגישות קבוצה – גם אחרי שנה כאן, אני עדיין מרגישה שאני צריכה להתאמץ כדי לבטא את עצמי במדויק. כדי להתגבר על זה, אני מתכוננת היטב לפגישות, מראש רושמת לעצמי דברים שחשוב להדגיש וכו’.
לסיכום, התקופה הראשונה בפוסטדוק בחו”ל היא מאוד מאתגרת ודורשת זמן הסתגלות הן ברובד האישי/משפחתי והן ברובד המקצועי. יחד עם זאת, חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו שמדובר בתקופה זמנית. ממליצה לעצור לרגע ולשים לב לכך שעם כל שבוע וכל חודש שעובר אנחנו לומדות, ומתפתחות, ומתרגלות לחיים החדשים כאן בחו”ל. ואז פתאום ההסתגלות מסתיימת ומתחילה השגרה ואיכשהו הדברים מתחילים לזרום.
לבסוף, אני רוצה לשתף אותכן בטיפ שקיבלתי מPI צעיר לפני נסיעתי לפוסטדוק, ועכשיו אני מעבירה אותו הלאה: בשנה הראשונה במדינה זרה בחו”ל אתן הולכות להרגיש כמו תיירות בטיול במובן מסוים. הכל יהיה חדש ומלהיב: העיר, הטבע, חילופי עונות השנה במקומות מסויימים… תהנו מההרגשה הזאת ונצלו כל רגע פנוי לטיולים!
לוסי גורדון, פוסטדוקטורנית בבית ספר לרפואה של הרווארד.
המחקר שלי עוסק במערכת של כלי דם במח, ובפרט אני חוקרת מנגנונים מולקולריים המבקרים את התפתחותו ופעילותו של המחסום דם-מח. סיימתי תואר ראשון ושני באונ’ תל אביב, ואת הדוקטורט בביולוגית התפתחותית במכון ויצמן . המעבר לארה”ב עם משפחתי זמן קצר לפני פרוץ הפנדמיה של COVID19 הציב (ועודנו מציב) בפניי אתגרים, הן ברוב המקצועי והן ברובד המשפחתי. יחד עם זאת בזכותם למדתי להתרכז בכאן ועכשיו ולהנות מההצלחות הקטנות ביומיום שלי, בין אם זה במעבדה או בבית.
