אני משערת שרבות מאיתנו מכירות את התחושה המבעיתה כששואלים אותנו שאלה מדעית בתחום התמחותנו, ואנחנו מרגישות שאנחנו יודעות את התשובה אבל אולי לא ברמה הכי מעמיקה, או באופן הכי מקיף. אנחנו עונות לשואל תשובה ארוכה וטובה, הוא מרוצה, ואנחנו נושמות עמוק – עדיין לא עלו עלי.
התחושה הזאת, של חוסר קבלה של ההישגים והיכולות והרגשה של מתחזה, מוכרת כתסמונת המתחזה, והיא נפוצה בקרב אנשי אקדמיה. אופי העבודה האקדמית, ההתעמקות בתחום צר והעובדה שאנחנו מוקפות באנשים מאוד חכמים ומוצלחים יכולה לתדלק את התחושות האלה.
הרבה נכתב על זה, ואפשר למצוא לא מעט מאמרים מדעיים יותר ופחות שעוסקים בעניין זה (שמתי בסוף כמה לינקים שמצאתי שימושיים)
יש הרבה מאוד דרכים להתמודד עם תסמונת המתחזה, הנה כמה רעיונות שנתקלתי בהן ואת חלקן אימצתי לי.
- קודם כל להכיר בקונספט של תסמונת המתחזה, ולקבל את העובדה שזה חל עלי. לי זה לקח קצת זמן, כי פשוט אמרתי לעצמי – נכון שיש את תסמונת המתחזה, אבל אצלי זה אחרת, אני באמת מתחזה, זאת לא התסמונת. זה עדיין עובר לי בראש לפעמים, ואז אני עוברת לשלבים הבאים ומנסה להתמודד.
- לדבר על זה. אפשר עם חברים, אפשר בקבוצות של פוסטדוקיות במכון, בפייסבוק של סיינס-אברוד, עם קולגות במעבדה אם היחסים מתאימים לכך ואיפה שמרגישות שזה מתאים. אני גיליתי שהרבה אנשים סביבי מרגישים ככה ואפשר ללמוד מהם עוד על דרכי התמודדות וגם לתת ולקבל תמיכה.
- לנסות להסתכל על ההישגים באופן אובייקטיבי. לא לזלזל בפרסים (“זה רק פרס ביום פקולטה”, “זה עיתון לא נחשב”, “היה לי מזל שהתקבלתי לכנס” וכו’), לא להקטין הישגים, פשוט לבחון אותם לרגע מבחוץ ולנסות להעריך אותם באמת.
- לדמיין שאנחנו מדברות על מישהי אחרת, נניח חברה טובה. בעיניי, תסמונת המתחזה מגיעה ממקום של ביקורת עצמית והיעדר חמלה עצמית. סביר להניח שאם חברה או קולגה הייתה מתארת לנו את ההישגים שלה ושואלת לדעתנו, היינו מפרגנות, מתרשמות וגאות בה. למה, אם כן, אנחנו לא יכולות לעשות את זה בשביל עצמנו?
- להיות מודעות להשפעה של תסמונת המתחזה בקבלת החלטות. האם אני לא מגישה מועמדות למשרה/מלגה/פרוייקט כי אני חושבת שאני לא מספיק טובה? ברגע שמזהים שזה משפיע על החלטות, יותר קל אקטיבית לבחור אחרת. לומר לעצמנו, מה המקרה הגרוע – לא נזכה במלגה/לא נקבל את המשרה/לא נתקבל לפרסום בעיתון. במקרה הטוב נופתע לחיוב, והרי אם לא נגיש מועמדות בוודאי שלא נתקבל.
- למצוא מה נותן מוטיבציה. לפעמים צריך לקחת רגע צעד אחורה ולהתעסק ולחשוב על דברים אחרים, במיוחד כאלה שאפשר “להצליח” בהם – לצאת לריצה ולאפות אלה האופציות החביבות עלי. תוך כדי ריצה אני הרבה פעמים מרגישה יותר טוב ועם יותר תחושת מסוגלות, ומקבלת החלטות יותר אמיצות.
- משפטי מוטיבציה או זיכרון של הצלחה. יש הרבה כאלה מסתובבים ברשת, ואפשר לאמץ משהו שמדבר אלינו ולהזכיר אותו לעצמינו. אפשר להדפיס ולתלות, לשמור בנייד או לשים פתק ליד המחשב או הבנץ’. להיתקל במשפט שלנו מידי פעם יעזור להטמיע אותו.
- להתרחק מאנשים שעושים לנו רע. הרבה פעמים הערה אחת יכולה להרוס יום שלם, ואם אנחנו יודעות שיש מישהו שנוטה לומר דברים לא נעימים, אפשר לנסות לשמור על מרחק. כמובן שזה לא תמיד אפשרי, למשל מנחה או קולגה שאנחנו צריכים לעבוד איתו. במקרים כאלה אפשר לנסות להתארגן נפשית לפני המפגש, לשנן כמה משפטי מוטיבציה ולבוא מוכנות. לתכנן מראש שאחרי הפגישה נעשה משהו נחמד כמו קפה עם חברה, אולי דווקא עבודה רוטינית וקלה במעבדה או אפילו לצאת לסיבוב של 10 דקות להתאוורר.
הנקודה המרכזית בעיניי היא המודעות והניסיון לתת מענה רגשי ומעשי למחשבות. לא לתת לזה לנהל אותנו ובטח שלא להכתיב את מעשינו.
(משתפת אתכן בעוד אנקדוטה – במהלך הכתיבה חשבתי לעצמי אין ספור פעמים שזה לא מעניין, בטח כולן מכירות את זה ואת לא מחדשת כלום. אולי זה נכון ואולי לא, אבל אני מרגישה שזה שוב מקום של תסמונת המתחזה ברמה מסויימת, והחלטתי לא לוותר לעצמי ובכל זאת לכתוב. אז מקווה שהיה מועיל).
כמה מקורות קריאה מעניינים שנתקלתי בהן:
How to banish impostor syndrome on SCIENCE CAREERS
טור מעניין עם טיפים מצויינים על התמודדות עם תסמונת המתחזה.
What would I do if I wasn’t afraid?
טור דעה קצר אך ממוקד, לא ממש על תסמונת המתחזה אבל בהחלט באותו תחום.
אורלי אברהם, פוסטדוקטורנטית בביולוגיה מבנית חישובית בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית.
המחקר שלי עוסק באוליגומריזציה של חלבונים, וספציפית בימים אלה אני מנסה לאפיין מנגנון חדש שמשפיע על המצב האוליגומרי של קומפלקסים חלבוניים. למדתי את כל התארים שלי במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית בגבעת רם, בתחום מדעי החיים וביוכימיה מבנית. המעבר לעולם החישובי היה (ועודנו) לא קל, אך הוא מעניין ומאתגר, ובעצם בשביל זה אנחנו כאן, לא?
